האתר אינו נתמך בדפדפן זה
אנא שדרגו לדפדפן חדש יותר
chrome firefox explorer safari opera

סיפורי מקור ומוזאון

סיפורי מקור ומוזאון

שיח הקציצות/ הדסה

נכתב לשרון ליום הולדתו בא' אלול תשל"ג.

הנה לקחתי נייר ועפרון

ואכתוב סיפור לשרון.

הדבר קרה בקבוצת השרון

לפני הרבה שנים, אולי מליון.

 

הייתי ילדה רזה כמקלון

ורצו שאשמין ואהיה כמו בלון.

פעם, בצהריים, הביאו לגנון

קציצות- בשר, לתיאבון.

אך מה לעשות שהקציצה

להיאכל אינה רוצה?

יושבים, חושבים, אולי תימצא עצה

שתתעופף לה החוצה הקציצה?

 

ובגן שלנו ילדה חכמה יש

מירי שמה, והיא בת חמש.

עיניים שחורות לה, להבה ואש,

אותנו מעודדת: לא להתייאש!

הרי לנו מכווצים המכנסיים

בגומי, בקרסוליים ובמותניים,

צריך לקחת קציצה בידיים

ולהכניס מהר לתוך המכנסיים.

והקציצה תגלוש בנחת 

לאורך הרגל. ריקה הצלחת.

 

והמטפלות, מדושנות מרוב נחת

אינן יודעות היכן באמת הקציצה מונחת.

ואז בשמחה נמהר, 

נצא החוצה לחצר,

שם שיח צומח ליד הגדר

ומתחתיו כולנו נסתתר.

נחפור בור באדמה

והקציצות נכניס פנימה,

נכסה יפה את הגומה

באבנים ואדמה.

 

אך בשכבנו במיטות, בלילות,

היו באות מחשבות ודאגות,

מה יהיה אם תצמחנה הקציצות

אשר מתחת לשיח מונחות?

 

ומידי בוקר היינו רצים לראות

אם לא נבטו זרעי הקציצות.

כי אם ייודע הדבר למטפלות,

נצטרך לאכול תמיד קציצות.

 

 

סיפור ההחנוכיה

חנוכיית הכדורים – כשיאיר היה בן 7 האנגלים היו פעילים מאד באזור שדה התעופה של רמת דוד – אימוני צניחה מעבר לכביש. יאיר אסף את הכדורים שנורו כנראה ממכונת ירייה של מטוסים, והביא אותם לאבא שלו וביקש שיעשה לו חנוכייה. אבא שלו אמר שהוא לא יודע להכין חנוכיות מברזל היות והוא רועה צאן ושלח אותו ליחזקאל מנוס. יחזקאל מסביר ליאיר: "עכשיו אתה בא אליי בזמן העבודה... הרי את ה-8 שעות שאני עובד ביום אני עובד למען הסוציאליזם... אבל, תקשיב טוב, את כל השעות שאני עובד אחרי ה-8 שעות אני עובד למען הציונות, אז תבוא אליי אחר הצהריים אחרי השעה 16:00 ואני אעשה לך חנוכייה..." את החנוכייה הדליקו בבית פסחי עד שאביו של יאיר נפטר בגיל 90, אז עברה החנוכייה למוזיאון.

 

 

טיפול אישי למופת- מסיפורי בית הילדים

"אינני יודעת מה אירע אמש לילדים בכיתה ה'"- סיפרה צפרירה, שהייתה שומרת לילה.
"כשנכנסתי לשם בחצות, הרגשתי מיד שאינם ישנים טוב, ושיש אווירה של אי שקט בבית...
אך לאחר שכיסיתי, ליטפתי והרגעתי את כולם, הם ישנו הייטב..."

לעומתה אמרו כמה משחקני הכדורסל של הפועל תל אביב, שהתארחו בגבת באותה שבת
במסגרת המשחקים של "גביע איתן": "התארחנו כבר בהרבה מקומות בעולם, אבל בשום מקום
לא נכנסה אישה באמצע הלילה לבית בו ישנו ללטף ולהרגיע ולכסות את מי שלא היה מכוסה...
בקיצור, טיפול אישי למופת...אפשר היה לחשוב שאנחנו איזה ילדים קטנים..."

 

 

חדר אוכל- מסמך 5: על געגועים לבית ההורים (מדברי יצחק רוכל)

באה שבת- באה מנוחה. מאחרים לקום, מתפרקדים באוהלים, קוראים, משוחחים, מבקרים איש באוהל רעהו...
ואחד הבחורים תקפו עליו הגעגועים לבית אבא. מוציא הוא מהמזוודות את החומש'ל (החומש) ולאחר היסוסים (וחושש הוא שמא ילעיגו עליו החברים). מתחיל הוא קורא בקול את פרשת השבוע בניגון המסורתי, בניגונו של ה"בעל קורא" (הקורא בתורה בבית הכנסת) בעיירתו. והנה, החברים אינם מלגלגים. אדרבה, באוהלים הסמוכים משתרר שקט , נימה רועדת בלב, שוכבים על המיטות ומקשיבים.  ואחד אחד מתקרבים בחורים אל האוהל, ניצבים בפתח ומקשיבים ל"בעל הקורא" הוא מרים את עיניו ורואה את ה"מניין" שמסביבו, נבוך אך ממשיך בקריאה, אף ביתר עוז וביטחון.
אז הגיע תור המכתבים הביתה. קורא כל אחד שנית את המכתב שקיבל בימי השבוע מן הבית. ומתכונן לענות עליו. בית אבא ניצב כמו חי לנגד עיניו. חיבה וגעגועים מתעוררים בלב- אך לפעמים גם כעס עצור, על אשר ניסו למנוע בעדו מלעלות ואף עכשיו משדלים אותו לחזור. וקולח לו המכתב לאבא ולאמא היקרים, מתאר את כל החדש בארץ, את כל הטוב והיפה שבה... ומשתדל הבחור לתאר את החיים החדשים בלשון שתהיה מובנת להם "שם". אך קשה הדבר, כי שונה המציאות כאן מזו של העיירה. בייחוד מתקשה הוא להסביר את הקיבוץ או את הגדוד.

מתוך: ארז, י' (עורך), ספר העליה השלישית, כרך ראשון, עמ' 334.