האתר אינו נתמך בדפדפן זה
אנא שדרגו לדפדפן חדש יותר
chrome firefox explorer safari opera

עמק יזרעאל החלום והגשמתו

עמק יזרעאל החלום והגשמתו

עמק יזרעאל – חלום והגשמתו

ד"ר מרדכי נאור

(דברים במופע "שירת העמק", שהתקיים בצוותא, תל-אביב, ב-24 באפריל 2009)

עמק יזרעאל, או בקיצור העמק, היה הפנינה בכתר המפעל הציוני, מעין הבן היקיר שלו. במשך שנים רבות נבחן כמעט כל דבר בארץ לפי ההתייחסות אליו בעמק. יישובי העמק היה השאור שבעיסה. אליהם הביאו אורחים חשובים ודומה שכל העיניים ביישוב היהודי בימי "המדינה שבדרך" היו נשואות אל חלק זה של הארץ. מקומות כגון נהלל ועין חרוד היו כמעט סמלים לאומיים.

איך קרה הדבר?
אבות ההתיישבות ורכישת הקרקעות, ובראשם יהושע חנקין וד"ר ארתור רופין, שמו עין על עמק יזרעאל כבר בתקופה מוקדמת. עד מלחמת העולם הראשונה היו הרכישות בעמק מעטות ובעייתיות ביותר. הדבר השתנה לאחר הכיבוש האנגלי ומתן הצהרת בלפור. עתה נראה הכל אפשרי.

חנקין הסתער על האדמות השוממות ברובן של עמק יזרעאל ועמד לרכוש רבבות דונמים. כסף, כרגיל, לא היה לו, ובעזרת קומבינציות פיננסיות, כשהוא נעזר על-ידי רופין ומנחם אוסישקין, יו"ר הקרן הקיימת לישראל, הוא הצליח. ואולם, אישים לא מעטים, הביעו התנגדות לרכישה. אמרו עליה שהיא יקרה מדי, ושהעמק השומם "לא יברח". גם הביצות הרבות הפחידו, והיה מי שאמר שבגלל הביצות, זה "החלום הרטוב" של כמה משוגעים לדבר...

בקונגרס הציוני הי"ב בקרלסבד, צ'כוסלובקיה, נשא מנחם אוסישקין נאום נלהב להצדקת רכישת קרקעות העמק. בין שאר דבריו אמר "אם תמצאו שהקנייה הייתה ביוקר, הרי תגידו שאוסישקין ורופין הם סוחרים גרועים; אולם במקרה שלא היינו קונים את האדמה, הרי הייתם צריכים להגיד שהננו פושעים".

בעקבות רכישת הקרקעות בשני גושים גדולים, במזרח העמק (גוש נוריס) ובמערבו (גוש מהלול), הוקמו תוך 100 יום, בחודשים האחרונים של 1921, חמישה יישובים, היקף שלא היה כדוגמתו מאז ראשית ההתיישבות: נהלל, עין-חרוד, תל-יוסף, גבע וכפר יחזקאל. בשנים הבאות, עד סופו של העשור, הביצות יובשו, הקרקעות טויבו, ונוסדו בעמק יזרעאל, בסך הכל 23 יישובים חדשים – למעלה ממחצית כל היישובים היהודיים שנוסדו בארץ באותה תקופה.

יתר על כן: בתחילת שנות ה-20 היו בארץ 6 קיבוצים (בלשון הימים ההם – קבוצות). בסופו של העשור הגיע המספר ל-36. מתוך 20 הקיבוצים שנוספו – 14 היו בעמק יזרעאל. וכן הדבר לגבי מושבי העובדים הראשונים. שלושת הבולטים ביניהם הוקמו בעמק יזרעאל: נהלל, כפר יחזקאל וכפר יהושע.

מנהיגי היישוב, ובעיקר ד"ר חיים וייצמן, אהבו ואפילו העריצו את מתיישבי העמק. בספרו האוטוביוגרפי "מסה ומעש" כתב ד"ר וייצמן:
"היה יותר מקשר אישי ביני ובין מנהיגי תנועת העבודה ואנשי השורה של נהלל, עין חרוד והעמק בכללו. הייתה שותפות של מאמץ ושל סבל, וסבורני שאלמלא הם, לא הייתי יכול לעמוד ביגיעת העצבים והגוף שהייתה כרוכה בנסיעותי לשם איסוף כספים באמריקה ובארצות אחרות. תמיד זכרתי, שהכסף נועד לגאולת עמק יזרעאל, עמק הירדן ושטחים נרחבים אחרים. לעיתים, בזכרי את העובדים, כפי שראיתי באחרונה בנהלל, את עיניהם הנוצצות מרעב במשך שבועות וירחים, והם מברכים אותי בשמחה ובתקווה – הרגשתי שיש לי חלק, ולו גם קטן, בסבלותיהם ובהישגיהם.


מתיישבי העמק, מצידם, הרגישו עצמם כחלק מרכזי במכונת הציונות. היישובים נתפסו כלבנים בחומת הבית הלאומי המוקם. יכול להעיד על כך טור בסגנון אלתרמני, שנים אחדות לפני שהחל אלתרמן עצמו לכתוב את טוריו האקטואליים, שפורסם בשלהי מרס 1931. מספר חודשים לפני כן התפטר ד"ר וייצמן מנשיאות ההסתדרות הציונית, במחאה על נסיגה בריטית מהצהרת בלפור. הוא חזר בו בינואר 1931, כשפרסם ראש הממשלה רמזי מקדונלד אגרת מרגיעה. וייצמן הגיע לארץ וביקר בנהלל.

וכך נכתב בטור, שנשא את השם "כבקרת רועה עדרו" וראה אור בעיתון "דואר היום" ב-27 במרס 1931:
עייף מנצחונות, מעול כידון וקשת,
פוסע אט בדרך, זו מרצו סלל.
כי הן אך מנוחה נפשו פה מבקשת.
אכן, לנוח טוב, במושב בנהלל.

בנהלל כנראה חששו, כמו גם ברחבי היישוב היהודי הקטן דאז, שוייצמן עלול להתפטר שוב. בהמשך הטור מסופר שוייצמן הופיע באסיפת חברים בנהלל וסיפר על הישגיו ועל קשייו. ואז, כמו ב"בגדי המלך החדשים", נשאלה שאלת-תם של ילדה, היכולה כמדומה להוכיח עד כמה הייתה גדולה ההזדהות בין מתיישבי העמק להנהגה הציונית:
לאספה ההיא ילדה אחת הקשיבה
ולפתע ופתאום הפתיעה הקהל:
הגידה, אם תצא את האכסקוטיבה,
הגם אנו נצטרך לצאת את נהלל?

(אכסקוטיבה – שמה הידוע בימים ההם של ההנהלה הציונית).
מחבר השיר חתם בכינוי מ. כרפס, ולא ידוע מי הוא.

ועדיין אנחנו בפוליטיקה, בימים שהעמק – עמק יזרעאל – היה במרכז העשייה והחזון גם יחד. ב-1932, כאשר החליטה המפלגה הגדולה והחדשה דאז, מפא"י, להכשיר דור צעיר של מנהיגים, היא ערכה לקבוצה נבחרת של כמה עשרות צעירים וצעירות סמינר ממושך בן שלושה חודשים, לפי הנוסחה של חצי יום עבודה וחצי יום לימודים. המקומות שנבחרו לארח את הסמינר הזה ביטאו את יחס המפלגה לחזון ולהגשמתו: בקבוצה, בקיבוץ ובמושב העובדים. החודש הראשון היה בדגניה, בחודש השני התארחו חברי המפלגה הצעירים בנהלל, ובחודש השלישי הם עשו זאת בעין חרוד. סמוך לסיום הסמינר נזער מי שנזכר שיש גם עיר וחרושת, וראוי שמנהיגי העתיד יתנסו גם בעבודה בתעשייה. המקום שנבחר, לא במקרה, היה סמוך למדי לעמק יזרעאל – בית החרושת למלט "נשר".

הכל בעמק היה גדול, מרשים ומבטיח. אפילו עפולה, בירת העמק, החלה בגדולות, וניבאו לה עתיד מזהיר. שני ציטוטים משנת 1925 מוכיחים זאת בבירור. בעיתון יהודי בוורשה, בירת פולין, נכתבו על עפולה המוקמת כדברים האלה, ביידיש: "די גרעסטע שטאט אין ארץ ישראל. גרעסער פון תל-אביב" (העיר הגדולה ביותר בארץ-ישראל. גדולה מתל-אביב). בארצות הברית נכתב בפרוספקט שפורסם לקראת הקמת עפולה: The greatest Jewish undertaking since the second destruction of our temple (המפעל היהודי הגדול ביותר מאז חורבן מקדשנו השני).

גם אנשים רציניים נתנו לעפולה סיכוי גדול יותר מאשר לתל-אביב. גרדה ארלוזורוב (לאחר מכן – לופט), לאחר שתיארה את כל השלילה בתל-אביב הצומחת ללא תכנון, אחוזת ספסרות, כתבה על עפולה: "עיר העמק נוצרת בתנאים אחרים לגמרי. היא תקום, בניגוד לתל-אביב, עפ"י תכנית בניין כללית מוקדמת. ע"פי התכנית הזאת לוקחו בחשבון כל השגיאות והמגרעות של תל-אביב, כדי להמנע מהן בבניין העיר החדשה".

הסופרים והמשוררים לא פיגרו אחר האחרים. הם התגייסו לפאר ולקלס את העמק. הרשימה ארוכה-ארוכה, ומתוכה יוזערו רק אלה: אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, אלכסנדר פן, פניה, פניה ברגשטיין, י"ד ברקוביץ', גרשון שופמן, זרובבל גלעד, יהושע רבינוב, נתן שחם, משה טבנקין, נתן יונתן, משה שמיר, ע. הלל, נעמי שמר, יצחק בן-נר ומאיר שלו.

הרבה שנים היה העמק – חייו, התפתחותו, יישוביו ואנשיו – במוקד היצירה הספרותית, והוותיקים עוד זוכרים בוודאי את המהומה הספרותית והציבורית שגרם ספרו של דוד מלץ מעין חרוד, "מעגלות", באמצע שנות ה-40.

כשהופיע ב-1988 ספרו של מאיר שלו, "רומן רוסי", שבמרכזו המושב נהלל, היו שהסבירו את הצלחתו הרבה, בין היתר, להתרפקות חבויה אל נופי העמק ואנשיו, שעברה מן הדורות הקודמים אל הדור שלנו.

גם התיאטרון של אז – משנות ה-20 ואילך – ראה בעמק בימה מרכזית, תרתי-משמע, מהצגותיו. יהודה גבאי, שחקן תיאטרון הפועלים "אוהל", שבא להציג בקיבוץ בית אלפא. לאחר ההצגה הופיעו השחקנים בקטעי הומור ושירה. כשעמדו לשיר את "עגבניה", שירם החדש של יהודה קרני ויואל אנגל (שאף ליווה בפסנתר את השחקנים), עצרו בעדם חברי הקיבוץ וביקשו שימתינו עד שיגיע "החבר ברוך". כשהגיע, התיישב והאזין לביצוע השיר. עם סיומו, הופנו כל המבטים אליו. הוא קם הנהן בראשו לאות של שביעות רצון ואמר: "מחמאות חברים, זוהי עגבניה לתפארת!"
לאחר שיצא מחדש האוכל, שאלו השחקנים: "מיהו אותו ברוך זה?" השיבו להם חברי הקיבוץ "האחראי על גן הירקות שלנו"...

אף הרדיו הצעיר לימים של פלשתינה-א"י כיבד את עמק יזרעאל. השידור החי הראשון של תוכנית היה לציון 15 שנה לנטיעת יער משמר העמק. זה היה בט"ו בשבט תש"ד, 9 בפברואר 1944, והמאורע היה חשוב כל כך, שהמשורר נתן אלתרמן כתב עוד באותו שבוע שיר מיוחד, במסגרת "הטור השביעי" שלו – "עם השידור מן העמק".

ולסיום, חזרה אל הפוליטיקה. בתחילת שנת 1949 הייתה ההתיישבות הרחבה בעמק יזרעאל בת פחות משלושים שנה. ראשי ההתיישבות בעמק, חברי הקיבוצים והמושבים, היו מן הבולטים שבמנהיגי שתי מפלגות הפועלים הגדולות, מפא"י ומפ"ם. מעמדם היה איתן לא רק מבחינה איכותית. אף הבחינה הכמותית הייתה רבת-משמעות. למרות שבעמק יזרעאל ישבו בעת ההיא לא יותר מ-10 נפש – כאחוז וחצי מכלל האוכלוסייה היהודית – מספר חברי הכנסת הראשונה שבאו מהעמק, הגיע ל-16, דהיינו 13% מחברי הכנסת. מעין חרוד היו שלושה – יצחק טבנקין, אהרן צילינג ושלמה לביא; מנהלל שלושה – שמואל דיין, צבי יהודה ויעקב אורי; מגבע שניים – יוסף אפרתי ויהודית שמחונית; ממרחביה שניים – מאיר יערי ואליעזר פרי; ממשמר העמק שניים – יעקב חזן ומרדכי בנטוב; וחבר כנסת אחד מכל אחד מהיישובים האלה: יגור – ישראל בר-יהודה; מזרע – מנחם באדר; כפר יחזקאל – חסיה דרורי; וכפר יהושע – עמי אסף.

המספר כמעט עלה ל-18, משום שבבחירות נכנסו לכנסת גם שני אנשי צבא בכירים: משה דיין מנהלל ואסף שמחוני מתל-יוסף (לשניהם היו הורים בכנסת...), אך הם התפטרו מיד.

ולכן יש להוסיף, שבממשלה הזמנית, שהחלה לפעול ביום קום המדינה היו שני שרים מהעמק – שניית מתוך שלושה-עשר: שר החקלאות אהרן צילינג ושר העבודה והבינוי מרדכי בנטוב.

הנה כי כן, עמק יזרעאל היה בשנים ההן לא רק בלב התודעה והעשייה הציונית. הוא היה גם במרכז החיים הפוליטיים.


(המחבר הוא סופר וחוקר תולדות ארץ-ישראל. בין ספריו: "עמק יזעאל, 1967-1900" (עריכה,1993)
ו"בחזרה לרכבת המעק" (כתיבה ועריכה, 2008).